איך הצלחתי בסוף להניק?

אני זוכרת שבהריון חשבתי על הנקה כדבר הכי פשוט קליל וטבעי שאמא עושה לאחר הלידה,

ואז כשילדתי גיליתי שפשוט זה לא, לפחות אצלי.

שתינו הגענו לזה חדשות,

בלי הרבה ידע מה ואיך.

בכל יום בבית החולים קראתי ליועצת הנקה רק כדי ללמוד עוד ועוד, כי כן, זה חשוב לי.

ממש רציתי להיות אמא מניקה.

מעבר לחיבור, יש דבר יותר מדהים מהגוף המדוייק שלנו שמייצר את המרכיבים המדוייקים שבייבי נאיה שלי צריכה?

התעקשתי להניק. אבל לבייבי נאיה היה קצת קשה יותר מתינוקות אחרים.

היא התעייפה מהר מאוד ולא הצליחה לינוק כמות חלב מספקת שתשביע אותה.

כדי לשמור על ייצור החלב ולהמשיך לספק לה חלב אם התחלתי לשאוב, אחרי כל ניסיון הנקה כושל הבאתי לה בקבוק חלבשאוב להשלים את מה שלא הצליחה לינוק.

כמות הבקבוקים וכלי השאיבה שהייתי צריכה לשטוף יום יום הייתה מינימום כמו אירוח של 10 איש וכן כן גם לשטוף וגםלהעביר אותם סטריליזציה.

הגעתי למצב שאני שואבת 8 פעמים ביום, כל פעם שנאיה אוכלת מבקבוק שאבא מאכיל אותה, אמא שואבת.

קל זה ממש לא היה, יותר כמו נורא.

הרגשתי שהגוף שלי לא ברשותי,

שאני כמו מכונה ושזה כבר לא טבעי וקל כמו שחשבתי שזה יהיה.

וידעתי שאין סיכוי שזה הולך להחזיק מעבר לחודשיים (!)

להיות שואבת בלעדית זה מצב שבו אין סיכוי לצאת מהבית בלי משאבה, בקבוקים, מיליון חלקים, הרי לא בא לי כאבי תופתכי לא שאבתי בזמן (שזה גם היה, והרבה)

כל נסיעה מעל שעתיים הופכת למסורבלת, כי אני חייבת לשאוב אחרי שלוש שעות.

ומה עושים עם החלב? הוא מחזיק רק ל4 שעות בחוץ.

לי זה היה כמו תסכול מתמשך!

בכל יום ניסיתי להניק אותה עוד קצת והיה שיפור, אבל זה ממש לא היה שם.

היו ימים שב50 דק היא אכלה ממש כלום ושום דבר וימים שבהם היא אכלה די סבבה, אבל זה לא היה קבוע.

נזכרתי בפגישה הראשונה עם היועצת הנקה שאמרה, יש לה הגבלה קטנה בלשון, תבדקי את זה(!)

הלכתי לרופא מומחה שקבע שזה לא מצב שמצריך ניתוח ושהוא לא הולך לעזור לי בהנקה.

נשבר לי הלב,

לא כי רציתי להכאיב לה חלילה ולעשות לה ניתוח

יותר כי רציתי שזו תהיה הבעיה (שאדע שזו הבעיה) ושיהיה לנו פיתרון וסוף סוף נצא לדרך חדשה!

בכיתי. 

הבנתי שזה הולך להיות הרבה יותר קשה ממה שחשבתי.

זה לא רק לסדר את הלשון ויאלה יש לנו הנקה מלאה.

זה להילחם כל יום מחדש.

המשכתי לנסות להניק, לשאוב, להאכיל מבקבוק, ופשוט להיות שעות סביב הדבר הזה שנקרא הנקה.

אחרי כל השאיבות המרובות היה לי ייצור יתר שגובל בהמון צינוריות סתומות והמון גודשים וכאבים שגרמו לי להגיד די. ועדייןהייתה לי התקווה.

כן אני יודעת, זה קצת לא נורמאלי

והרבה היו מתייאשים ממזמן ואני לגמרי אבין את מי שהתייאשה, אמאל’ה כמה שזה לא פשוט. צריך ממש לרצות את זה כדילהמשיך.

ואני רציתי! אני ידעתי שיהיה לזה פיתרון!

כאילו ומישהו לחש לי באוזן (תתאפקי עוד טיפה! את ממש בדרך הנכונה)

אחרי חודש שלם של ניסיונות עיקשים שמתי לב שנאיה מצליחה לינוק קצת יותר טוב, יש לה יותר כוח, היא מתעייפת טיפהפחות,

זה עדיין לא מושלם אבל זה מתחיל להשתפר!

דיברתי שוב עם יועצת ההנקה.

קבעתי איתה עוד פגישה.

הדבר הראשון שהיא שאלה, עשית לה התרת לשון? (הרי היא אמרה שיש הגבלה!)

סיפרתי לה שהרופא לא תמך בעניין.

היא אמרה לי שזה יעזור(!)

ושאקבע עם רופאה שהיא תתן לי, מאותו בית החולים, שהיא יותר תומכת בעניין החיתוך כדי לעזור להנקה.

ושאם יש הגבלה היא תעשה את החיתוך כדי להתיר אותה.

אופיר ואני התחבטנו בעצמנו,

לעשות?! לא לעשות?!

להכאיב לילדה לא להכאיב לה?

זה יעזור?!

האם עכשיו תהיה לנו פה הנקה?!

אופיר לא כל כך רצה

אני מאוד רציתי

הרגיש לי שהפעם זה הפיתרון.

נכון זו רק הגבלה קטנה, נכון זה לא הכרחי

אבל הרגיש לי שאני צריכה לעשות את זה.

הסכמנו שהולכים על זה, בסוף הוא ראה כמה אני נלחמת

ושאם אני חושבת שזה מה שיעזור, אז קדימה.

קבענו תור,

הייתה בי הרגשת ריגוש קלה

שאולי הנה(!) פותרים את הבעיה

הרופאה בדקה והסכימה שיש הגבלה והתחלנו בהליך.

היה לי קשה לשמוע אותה בוכה,

אבל ידעתי שזה הולך לעזור לנו ביחד. (נזכרתי בשיר של סטטיק ובנאל – אני היהלום שלך, את הזהב שלי, ואנחנו ביחד בזה)

היא בכתה ל10 שניות.

לאחר מכן הנקתי אותה כדי שהרופאה תראה איך היא מסתדרת ונרדמה, בכל זאת אחרי ניתוחון.

הרופאה הסבירה קצת על דימום שיכול להיות ועל מסאג׳ שצריך לעשות למקום.

האמת שכמעט התחרטתי שעשינו את זה,

פתאום פחדתי, דימומים?! אמאל’ה. (הפחד זה חנק מדימום יתר) אבל ישר לאחר הניתוח היא אמרה לי שאין לה ממש דימוםוזה ממש בקטנה אז היא לא רואה סיבה שיהיה לה דימום מסיבי.

היומיים הבאים היו קשים מהרגיל,

לא נוראיים וטראומתיים

אבל בכי של כאב. וכאב מנטלי שלי.

קנינו תרופה שמקלה והבאנו לה רק חצי מהכמות שהיה צריך (קודם לראות איך היא מגיבה) חצי מהכמות הייתה בדיוק מהשהיא צריכה, וזה הקל לה על הכאב.

הנקתי אותה ולאחר ההנקה היא בכתה, היה לי נורא כואב,

הייתי על סף ייאוש כי לא הבנתי אם עשיתי לה ניתוח סתם והיא בכלל לא אוכלת טוב ובוכה מרעב או שהיא בוכה כי זה עדייןכואב לה.

אבל הבנתי שמאותו היום אני צריכה להמשיך להניק אותה כל הזמן, הנקות בוקר ובקבוקים בלילה.

עדיין הייתי בראש של השאיבות.

היה לי חשש שהיא לא אוכלת מספיק.

תמיד הכנתי בקבוק מראש שאחרי הנקה אביא לה.

הימים הראשונים אחרי הניתוח היו מתעתעים כי היא הייתה עייפה יותר אז לא באמת ידעתי אם היא אוכלת ושבעה אואוכלת ועייפה.

אבל פתאום,

היא לא הייתה צריכה בקבוק אחרי הנקה.

היא התחילה לינוק (!) את הכמות שהיא צריכה,

אבל אני לא סמכתי עלינו והכנתי בקבוק כל הזמן

רק מהחשש.

היינו יוצאים למקומות, מכינה בקבוק, שמא היא לא תצליח לינוק / לא תאכל מספיק.

אבל נאיה הוכיחה את עצמה ביג טיים.

עשתה לי שיעור שכשבאמת רוצים ומתעקשים זה מצליח!

פתאום לאחר הנקה אני באה להביא לה בקבוק אבל היא כל כך מלאה, נינוחה ושמחה, שהבקבוק כל כך מיותר.

התחלתי לסמוך עלינו.

הפסקתי עם הבקבוקים!!!

אבל לא עם השאיבות.

בגלל ששאבתי כל 3 שעות במשך חודשיים היה לי ייצור יתר! כמה יתר?! המון!!!!

פי 4 ממה שנאיה באמת אוכלת 🤦🏼‍♀️

ולכן עם השאיבות הייתי צריכה לעבוד בצורה שונה ולהוריד אותן בהדרגה.

איך עשיתי את זה?!

איך הורדתי שאיבות והגברתי הנקות.

אז קודם כל החלטתי שאני את נאיה מניקה(!) נטו.

אמרתי לאופירוש תודה על העזרה בלילה אהוב שלנו.

אני הולכת להניק אותה 24.7

אלא אם אני לא בבית אז מזל שיש חלב(!) (יותר מידי) שאפשר להביא לה בכל זמן שאני לא שם.

בהתחלה כשהנקתי אותה עדיין הרגשתי שאני מלאה בחלב כל שלוש שעות,

ניסיתי למתוח את הגבול ושאבתי כל 4 שעות אבל רק כשהרגשתי מלאה.

אם היה פעם שלא הרגשתי מלאה, המשכתי לחכות לשעה החמישית ואז כשהרגשתי מלאה שאבתי.

ירדתי מ8 שאיבות ביום ל7 🤦🏼‍♀️🤦🏼‍♀️🤦🏼‍♀️

והנקה מלאה.

זה בהחלט היה סיוט.

כי אחרי הנקה של 15-20 דק׳ להיות מחוברת למשאבה הזו שוב?!

יועצת ההנקה אמרה לי עדיין לשאוב 15 דק׳

גם אם אני מניקה אותה

אבל משהו בזה לא הרגיש לי נכון במצב האישי שלי

(אולי לנשים אחרות זה נכון)

אבל היה לי ריבוי חלב.

אני לא רוצה לייצר עוד!

אני רוצה להתאים את הגוף שלי לנאיה!

החלטתי שאת השאיבות שלי אני מסיימת כשהגודש יורד.

מה זה אומר?

כל 4 שעות יש גודש וכואב?

אני שואבת עד שנעלם הגודש – 5-7 דק!

לא יותר.

אני צריכה להוריד את כמות החלב ולא להרים אותה.

שאיבות של 15-20 דק יגרמו ליצר עוד ועוד.

וככה עשיתי.

כל פעם שהתמלא שאבתי 5-7 דק.

מיום ליום נאיה אכלה יותר ויותר ופתאום הכאב של הגודש הגיע כל 6 שעות ולא כל 4 שעות. (השינויים היו מאוד מהירים! כלכמה ימים הסטטוס השתנה)

השאיבות ירדו מ8 ל4 ביום!

כבר היה שיפור משמעותי.

אני עדיין הולכת עם המשאבה לכל מקום

כי אחרי 4 פעמים של סבל מצינורית סתומה, לי זה לא יקרה שוב(!) ואיך שמתחיל לכאוב או להתמלא אני שואבת מיד.

היום לאחר 17 ימים מהניתוח התרת לשון אני שואבת רק פעם או פעמיים ביום(!)

ומניקה אותה נונסטופ, כל זמן שהיא רוצה (באיזור כל שעתיים לשלוש).

אחרי מסע ארוך ומפרך הצלחנו להגיע להנקה מלאה 

נאיה כבר ימים ללא בקבוק!

עדיין יש בקבוק פה ושם כשצריך

(למשל אם בדיוק שאבתי והיא התעוררה, אז קבלי חלב טרי בבקבוק, וזה גם טוב, שתתרגל לגם וגם) ואם אני לא בבית כיהיי! אני אמא עובדת שלפעמים צריכה לצאת מהבית לסידורים 

עכשיו אני במקום שלם.

עכשיו אני גאה בעצמי ובה!

עשינו את זה.

צלחנו את מה שרצינו לעשות(!)

הייתי על סף הייאוש ולא נתתי לזה לחלחל.

היום סוף סוף ללא ריצה אחרי השאיבות

ללא שטיפת מיליוני בקבוקים

היום סוף סוף אני מבינה למה נשים אומרות שהנקה זה כיף(!) וקליל.

כי כשזה הולך זה לגמרי קליל.

נאיה, האוכל שלך עליי לא משנה לאן אנחנו הולכים!

מה יותר טוב מזה?